מערכת המשפט החליטה שהיא הריבון?

מאחד הפוסטים החשובים ביותר שנכתבו בטוויטר אפשר להבין שמאחורי מושגים כגון "אקטיביזם שיפוטי" ו"הכל שפיט" הסתתר רצון מערכת המשפט לצבור כח ודומיננטיות על חשבון נבחרי הציבור, ולהוביל בפועל להפיכה משפטית. למי שלא זוכר, חיים רמון כיהן כשר המשפטים של מדינת ישראל. הוא מונה לתפקיד זה במאי 2006 בממשלתו של אהוד אולמרט. כהונתו נמשכה עד אוגוסט 2006, אז התפטר בעקבות הגשת כתב אישום נגדו, מה שבאופן לא מפתיע מתיישר עם רצון המערכת המשפטית להסיר התנגדויות נבחרי ציבור לפעולותיה.

למי שאין מנוי בטוויטר, הדברים מובאים במלואם מתחת.

---

להלן הטקסט המלא:

בריאיון שערך רביב דרוקר עם מני מזוז לפני מספר שנים, סיפר מזוז על התערבותו בנושאים צבאיים וביטחוניים במהלך כהונתו כיועמ"ש. הוא סיפר, בגאווה, כיצד מנע מרה"מ אריק שרון להגיב לתקיפות מרצועת עזה בירי תותחים, כיצד מנע את ניתוק הספקת החשמל לרצועה, וכיצד סיכל יוזמה, אותה הוא כינה "הזויה", לגלח 3,000 בתים צמודים לציר פילדלפי בתקופה לפני ההתנתקות כדי לשפר את היכולת של צה"ל לסכל הברחות דרך הציר.

מזוז הסביר בעניין היוזמה בציר פילדלפי שהוא התקשה להאמין "שמתכוונים ברצינות" ושהרעיון של לגלח 3,000 בתים כדי למנוע הברחות לרצועה נראה לו "כל כך מופרך". דרוקר הוסיף כי "כמעט מיותר לומר, גם כאן מזוז ניצח". באותה תקופה הייתי חבר קבינט ואני יכול להעיד ממקור ראשון על ההתערבות האינטנסיבית של מזוז בענייני צבא וביטחון, וזאת ללא שום סמכות משפטית לעשות זאת, וכמובן ללא שום הבנה ביטחונית.

למעשה, כמעט כל פעולה משמעותית שרצינו לעשות לפני ההתנתקות ואחריה כדי לפגוע בארגון החמאס, הוא מנע. אספר לכם להלן אודות כמה מההתערבויות הבולטות שלו בסוגיות ביטחוניות. נתחיל באירוע הראשון שהוא הזכיר. ב-24 בספטמבר 2005 – שבועיים לאחר השלמת ההתנתקות – התקיימה ישיבה של הקבינט המדיני-ביטחוני. רוב חברי הקבינט הסכימו על כך שבשונה מהתקופה לפני ההתנתקות, על ישראל להגיב בעוצמה רבה לכל ירי תלול מסלול מהרצועה. שרון התנגד לפעולה קרקעית אולם דרש לירות אש ארטילרית לעבר מקורות הירי. היועמ"ש מזוז פסל זאת משום שחמאס ירה מתוך יישובים ברצועה, ואם ישראל תירה ירי מנגד, יש אפשרות שתפגע בשוגג באוכלוסייה אזרחית.

"אנחנו נבחרי הציבור, ולמדינת ישראל יש זכות להגנה עצמית", טענתי בפניו באותה ישיבה ושאלתי "מה אתה מציע שנעשה כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית שלנו?". "לא לכל בעיה יש פתרון מיידי", הוא השיב "ומצד שני, במשך שנים ירו קטיושות על קריית שמונה, אבל התושבים לא עזבו את העיר כל כך מהר. לכן אין חשש שתושבי שדרות יברחו".

אתם מבינים, היועמ"ש לא רק התערב בסוגיה צבאית ממדרגה ראשונה אלא גם החליט שאין צורך למצוא "פתרון מיידי" לירי הרקטי, ואף קבע, בשם תושבי שדרות והעוטף, שזה בסדר אם יירו עליהם רקטות במשך כמה שנים. כאשר הירי הרקטי נמשך, שבתי והצעתי לקבוע תג מחיר אזרחי וכלכלי לירי הקסאמים. כך, למשל, אחרי שהם ירו לעבר תחנת הכוח רוטנברג באשקלון, הצעתי שעל כל רקטה שהם יירו לעבר רוטנברג נפסיק את הזרמת חשמל לרצועה ל-24 שעות. גם לזה התנגד מזוז בטענה שמדובר בענישה קולקטיבית המנוגדת לזכויות אדם.

מסתבר שהזכויות של העזתים לקבל הספקה רציפה של חשמל מישראל עלן על זכותם של אזרחי ישראל לחיים וביטחון. כעבור זמן מה, באתי בהצעה נוספת לקבינט. הצעתי שאחרי ירי של רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל מתוך יישובים ברצועה, צה"ל יודיע לתושבים להתפנות מהיישוב ממנו ירו תוך 12 שעות, ולאחר מכן יירה ירי כבד מאוד לעבר היישוב. מזוז פסל גם הצעה זו, כמובן. בקיץ 2007 מינה אותי רה"מ אהוד אולמרט לעמוד בראש צוות שבדק את המחבלים המועמדים לשחרור בעסקה להחזרת גלעד שליט. באותה תקופה חמאס סירב למסור לנו כל מידע על מצבו של שליט ולא התיר לנציגי הצלב האדום לבקרו. עקב כך, העליתי הצעה להשוות את תנאי המאסר של ראשי החמאס שהיו אצלנו בכלא לתנאי המאסר של שליט. הצעתי למנוע ביקורים של נציגי הצלב האדום אצל יחיא סינואר ומנהיגי חמאס האחרים שהיו בידינו, ולא למסור שום אינפורמציה אודותיהם לצלב האדום ולמשפחותיהם.

אם חמאס ימסור לנו מידע על שליט, אנחנו נמסור מידע על סינואר וחבריו, ואם לא ימסור, גם אנחנו לא. המשפטנים שהיו בישיבה ההיא אמרו לי "השתגעת. היועמ"ש מזוז לא יאשר, וגם אם יאשר, אז בג"ץ לא יאשר". לכך עניתי, "תראו, הציבור רואה בחברי הממשלה, ובצדק, את האחראים לכך ששליט עדיין שבוי בידי החמאס, והוא מפגין בהמוניו נגדנו בכלל ונגד ראש הממשלה בפרט. אבל המשפטנים מונעים מאיתנו לנקוט בצעדים שיכולים לשנות את מצבו של שליט. כלומר, הסמכות בידי המשפטנים אבל האחריות כולה עלינו". מזוז התנגד להצעה, וכמעט מיותר לומר, גם כאן הוא ניצח – אבל שליט הוא ששילם את המחיר.

מזוז לא היה המשפטן הבכיר היחיד שחשב שהוא צריך להיות הסמכות העליונה בעניינים צבאיים וביטחוניים. מאז שאהרן ברק קבע שהכל שפיט, לרבות התערבות בנושאים מבצעיים צבאיים – גם תוך כדי לחימה – היועצים המשפטיים עברו להתערב באופן בוטה בעניינים צבאיים וביטחוניים, אולם מזוז היה הגרוע שבהם. וככל שמזוז וחברים המשפטנים "ניצחו" בסוגיות ביטחוניות, כך מדינת ישראל ואזרחיה הפסידו.